​

תמר בן שאול לוקחת אותנו למסע של תעתוע בין פנים וחוץ, של ציור וצילום, של היות רובץ ומתעופף. המתהלך בחלל התערוכה נע בין אבנים מסותתות, עמוסות פרשנויות ציוריות שלה לתצלומים משפחתיים ואנונימיים. ההסטה המכוונת של דברים ממקומם הטבעי - מביאה להתבוננות בסוגים של נוכחות, של הוויה מינורית. תמר שוהה במקום עם פיסות חיים הנרמזות מהבהקים של צילום – הכבד והמאופק מצילומי עבר והמתריס והשובב מצילומי אינסטנט עכשוויים. צילומי הווידאו המוקרנים על הקירות מתעדים סצינות בית וגינה, דוממות כמעט, מכניסים את ההתרחשות המרפרפת בחוץ פנימה. אתה צריך לקחת את הזמן בנחת כדי להבחין במתרחש בחלל, כדי ליצור חיבורים. אין זה השימוש המקובל בצילום הווידאו הביתי המתעד התרחשויות משפחתיות. זה צילום של דימויים בתנועה השופך אור על משמעויות של שהייה, מבוסס על מוכר ושכיח אך ממוסך ומרוחק. צילום הווידאו של דונה, הכלבה הרובצת בחוסר עניין כמו גוש מתבונן, מתחבר עם העולם שמתרחש סביב – עלים, ציוצים. מעין התייחסות פסיבית להתרחשות פסיבית, אין בה ויש בה נחיצות. זהו סוג של שהות. השתקפויות של עלים הנעים ברוח דרך וילון, קפיצה מרומזת בטרמפולינה – מול התבוננות אילמת. לכך חובר מוטיב היונים. הן מרתקות את תמר בהיותן יצורים החיים לצידנו כחלק מן הנוף, לכאורה חסרות חשיבות, נוכחות נפקדות, אך התבוננות בהן לאורך זמן חושפת ריטואלים והתנהגויות ייחודיות. תמר מציירת על פי תצלומים. המהותי עבורה בבחירת התצלום שתצייר לפיו היא עמדתו והתהליך שאותו עובר המצולם בסצינת הצילום. משמעות התצלום כמשקף הלך רוח של תקופה, כמרמז על תחושות והתנהגויות מול הקליק – בעבר ובהווה: הטקסיות, הסימטריה, החד פעמיות לעומת הצילום העכשווי, האינטנסיבי, הזמין לכל ובכל עת. זהו מעין מהלך מקורי של "מחשבות על הצילום" – הבחירה לא להתמקד בצלם במתבונן או בטכניקת הצילום. תמר מוצאת עצמה מדפדפת במסך המחשב ומפענחת משמעויות חברתיות של תקופות על־פי האופן בו מעמיד עצמו המצולם מול המצלמה. מחדשת חוויות ודמויות, מניחה סימני שאלה, מאפשרת מעוף המתבסס על רמזים. הנחת האבנים המצוירות בחלל הגלריה זו לצד זו מחברת את העכשווי, המשתטה, עם העבר, הקיים למעשה בתשתיתו, ויוצרת פסיפס של זמנים. הציור על אבן, הפקעתה ממהותה המקורית והכנסתה

לתוך חדר, יוצרים דיסונאנס אשר באמצעותו מתקבלת הסתכלות עם משמעויות חדשות על נוכחות ושהייה.

​

אוצרת, רונית צור